"מוזר ואולי בכלל לא, כמה מעט השתנינו בעצם" (עמ' 24) מאת יואל כהן
הכמיהה להוגנות ולצדק חברתי מאת ד"ר רינה שחר
30 בנובמבר 2020חמלה, הכלה וסליחה ד״ר מיכאל מירו חוקר ועיתונאי בכיר
30 בנובמבר 2020"מוזר ואולי בכלל לא. כמה מעט השתננו בעצם" (ע' 24)
מאת יואל כהן
יואל כהן, סופר ומבקר ספרות, לשעבר מנהל ספריה עירונית מהגדולות בארץ.
ספר של תנועה מתמדת בין האז לעכשיו, ובין שני אלה אין ניגוד או ריחוק, ואף לא נוסטלגיה, אלא כרצף עליו מסתכלת רבקה בעיניים בוחנות, אמיצות המחפשות משמעות ופשר.
הסתכלות חדה , נטול הנחות, כך נראה לה, היא הדרך הטובה ביותר להבין.
רבקה נרדי רוצה יותר מכול – להבין.
הילדות מצטיירת כאן ככוח על, ככזה המניע את הימים והשנים שיבואו, עוד סיבה לא לדלג, לא ליפות, לא להשאיר מאחור את הימים הרחוקים כלא רלבנטיים לכאן ועכשיו. לרבים מאתנו נוח לעתים קרובות להתכחש לקשר בין הרחוק לקרוב, אך לא כך סוברת נרדי, שלפיכך אינה מוותרת לעצמה ובה במידה גם לא לסביבתה, דבר שאינו פשוט כלל ועיקר. לאור זאת, טוב עשתה נרדי שהוסיפה למבטה הבוחן גם חמלה ואהבה.
היותה של נרדי מטפלת אישית וזוגית מורגש בכול עמוד. כאן היא מטפלת בעצמה, בוחנת את עצמה ומשוחחת עם עצמה, והתוצאה – מגוון רגשות, החל בתחושות הצלחה וכלה בתחושות של "נמיכות רוח" (עמ' 83).
לסיכום – ספר מרגש. הכנות פורצת דרכים, והקוראים המקשיבים לרבקה למעשה גם מביטים בעצמם, וזאת ככול שרק יעזו לעשות כן.
רבקה ואני בני דודים, אך עצם הדבר לא מנע ממני, כך נראה לי, לקרוא בספר בעיניים נקיות.