מחשבות, בעקבות קריאת הסיפורים בספרה של ד"ר רבקה נרדי, "אור מריר" מאת ענת מיכאליס-לוי, אמנית

לאט לאט נכנסתי פנימה – לרגע עדין וקשה. לסיפורים – שחלקם מצמררים! ועוררו בי הזדהות עמוקה ועצב, אבל גם חיוך ותקווה. כל מיני פתרונות מוזרים והשלמה עם קיום הזוי של חיים. המון דמיון באופן של המספרת. גם מאוד שימח אותי שהסיפורים קצרים וקולעים. "ככה הם" חלקם בוטים בשפה (אמיץ) ובתוכן, ומתערבבים פתאום לעידון ואיפוק של טשטוש וצלילות. עצבות. אמת. זכרון. השלמה. טיול. שיטוט. נוף. אוכל. דיבור לכאן ולכאן.
אחר כך במחשבה נוספת (כרגיל אצלי) שמתי לב פתאום, שהסיפורים הקצרים הם בעצם גדולים ומאזכרים 'המון' דברים. קצת כמו אנציקלופדיה ללא חוקי א' ב' הנה למשל: ספרו של רוי יעקובסון, ספר נורווגי (עמ' 31), הנס פלאדה, "לבד בברלין" (עמ' 51), יצחק בשביס זינגר (עמ' 60), הסרט "עידן התמימות" (עמ' 111),….סרט נפלא. באמת. gillian wearing – עמ'160)….אמנית נפלאה לדעתי "האחר" בפסיכולוגיה, מחלת האלצהיימר, דיכאון, ועוד ועוד.